סיפור הלידה הטוב ביותר שקראתי, נכתב על ידי אסטריד לינדגרן, בדפים הראשונים של ספרה "רוניה בת השודד".
בלילה בו נולדת רוניה, מתחוללת סופה, מבריק ברק, וכל המבצר בו הם גרים, נבקע ונחצה לשניים. למן חומת האשנבים ועד למרתפים העמוקים ביותר. ובאמצע נפערת תהום.
זה אולי נשמע דרמטי, אבל זו ההשפעה של הריון ולידה. בודאי של לידה ראשונה. לא רק על האם, אלא גם על האב (ועל חבורת השודדים שלו :)).
חלקים שלמים מהבית בו גרו, הופכים לבלתי נגישים עבורם. עם חלוף השנים, נבנים מחדש הגשרים, וההקשרים בין חלקי המבצר השונים. אבל כל זה קורה אחרי משברים קשים. והמבצר אף פעם לא חוזר להיות כשהיה. הוא הופך למשהו אחר.
הרבה פעמים שמעתי מנשים, "לא אמרו לי", "לא סיפרו לי", "לא ידעתי שכך זה יהיה".
כמעט כל אישה מצליחה להיות מופתעת מהעומק, הרוחב וההיקף של השפעת הלידה על חייה.
כמובן שאני לא מתכוונת רק למעשה הלידה עצמו, אלא גם להבאתו של תינוק לעולם, עם כל הכרוך בכך.
אז למי שקוראת והיא לפני לידה. ככה זה. כך היא השפעתה של הלידה. מחומת האשנבים, ועד למרתפים העמוקים ביותר.
ולמי שנמצאת אחרי, זה בסדר שככה זה. וזה לוקח שנים לבנות מחדש את הגשרים. והמבצר, הוא לא חוזר למה שהוא היה. הוא הופך למשהו אחר, חי ומפואר ואוהב.